​מאת: בוסי רהב 

פעם, כשאנשים היו מפלדה 26.01.13​

​לזכרו של אריה דיסקין, ז"ל:

המפגש - המרשים - הראשון שלי עם אריה דיסקין ז"ל היה ביום ששי אחד, אחה"צ, בקיץ 1958 כמדומני.
אני הייתי קצין (סגן) צעיר בחיל הים (בשירות-חובה וקצת לפני סיום השירות והצטרפותי לצי הסוחר). באותו יום, עליתי לבקר על אונית הנוסעים "תיאודור הרצל" שנקשרה באותו בוקר לרציף הראשי בנמל חיפה. אריה דיסקין היה שם בתפקיד רב המלחים.
על האוניה היו אז שני חברי-כיתתי ששרתו שם כקדטים-במחלקת הסיפון. בשעה שעליתי, האוניה כבר הייתה לאחר שלבי סיום פריקת כל המטען שלה, כשעליה מעט אנשי צוות (רובם כבר נסעו הביתה לשבת) וכמובן ללא הנוסעים שהגיעו ארצה. במהלך חיפושי אחר שני חברי הקדטים, עליתי לסיפון הראשי ושם, ליד פתח מחסן המטען היחיד של האוניה, מצאתי את שני חברי ניצבים גבוה על הפלאטפורמה, כל אחד ליד אחת משתי עמדות הפעלת מנופי המטען ועוקבים אחר הוראותיו השוטפות של אריה, רב המלחים, כשהם בתהליך ביצוע הרמת מכסה הפלדה השטוח והכבד של מחסן-המטען (6X4 מטר לערך וכמה טונות), במטרה לסגור ולכסות את הפתח הענק של מחסן המטען.
בסביבת המחסן באותו זמן, לא נכחו אנשי צוות נוספים שהיו עסוקים כנראה בעבודות שונות.
אני עמדתי מהצד בשקט, משקיף על הנעשה ומחכה בסבלנות ששני חברי יסיימו את העבודה ונוכל לקיים "פגישת מחזור" צנועה.

אריה דיסקין הבו'סן עמד על הסיפון, הרחק, בצד ימין של פתח המחסן, בצמוד למעקה הברזל הנמוך שמקיף את עמוד-תורן הפלדה של זרוע המנוף הימני. בפיו היתה תקועה המקטרת הנצחית שלו כשהיא פולטת בהפסקות את עשן הטבק שאריה נשף מפיו ביחד עם ההוראות לשני הקדטים, המנופאים. פתאום, ומסיבה לא ברורה לי, המכסה הכבד של פתח המחסן הורם באוויר ע"י שני כבלי המנוף שהיו קשורים אליו, והתחיל להיטלטל בצורה מסוכנת, מימין לשמאל מעל פתח המחסן ובגובה של כחצי מטר באוויר. באחד הטלטולים הללו המכסה הגיע עד אריה, תפס אותו והצמיד בכוח אדיר את רגלו, לשניה קריטית אחת, אל מעקה הפלדה שמסביב לתורן. אריה הספיק לתת הוראה לשני המנופאים להוריד את המכסה אל הסיפון, ומיד אחרי זה נפל וישב על הסיפון, כשגבו שעון על גדר הפלדה של המעקה.

מאחר והייתי בקרבתו, רצתי מיד אליו במטרה לעזור. הפציעה בקרסול הרגל היתה קשה מאד. קרסול מרוסק מעוצמת המכה ודם רב פורץ ממנו. הוצאתי מטפחת וקשרתי חזק בחיבור הקרסול כדי לעצור את שטף הדם, וגם ניסיתי לדבר, להרגיע - אך לא היה צורך בכך. לאריה היו בוודאי כאבי תופת מהפציעה הקשה. למרות זאת, הוא נשמע רגוע ושקט יחסית, בחן את הקרסול המרוסק ודיבר בשקט. לפתע, הוא פנה אלי ושאל עניינית וברצינות - להיכן עפה המקטרת שלו שהיתה כנראה חסרה לו. זו אכן נמצאה בקרבת מקום והוחזרה למקומה...
במקביל, מסביבנו התחילה המולת אנשים שניסו לעזור וגם הזעיקו עזרה רפואית. ואכן תוך זמן קמר גם הגיע האמבולנס ופינה את אריה לבית החולים.  מאד שימח אותי לראות, בהמשך, את אריה חוזר לעבודה עם פציעה קלה כביכול. כאילו כלום לא קרה.
כשבע שנים לאחר האירוע הזה, מוניתי לקצין ראשי על האוניה תיאודור-הרצל.

בכל פעם שעברתי על הסיפון, ליד המקום שאריה נפצע, נזכרתי באריה וחשבתי על איזה דרך מוזרה להכיר בנאדם עם תכונות נדירות.

​מלחים וותיקים נשמרים בזכרון.​

יהי זכרו ברוך.