על עצמי​

שמי אריה דיסקין. נולדתי ב 07.01.1921 (אני בן 88). ארץ הולדתי היא רוסיה הלבנה בעיר גרודנו. יש לי שני ילדים: מוטי, על שם אבא של אישתי דבורה, שנולד בשנת 1947. הוא נשוי לורד ולהם שלושה ילדים. 

שלומית שנולדה בשנת 1953,נשואה לרמי ולהם שני ילדים. יש לי שני נינים ועוד שניים שבדרך.

(נכון ל 30.12.12 - שני נינים - לי ונועם, ועוד אחד בדרך. ארבע נינות - מיה, עופרי, דרי וסופי)



ילדות

בתחילת 1925 עלינו לארץ באוניה פולניה - "סיני" שהגיעה לנמל יפו ישר לשכונת נווה שלום שבדרום ת"א

(המדרגות שעלינו מהאוניה ליפו עדיין קיימות וגם הדוד שעשה לנו דיסאינפקציה לעולים עובד עדיין בסמוך לאותן מדרגות).



יחד איתי עלו אף שני אחי אף שני אחי שעם עלייתם בני שנתיים ובן שישה חודשים ואני בן ארבע.

השכונה נקראה שכונת ברנר שהייתה בנוייה מצריפים. היום ניתן להתפאר בשכונה בכך שבתחילת רחוב יצחק אלחנן, נבנתה הגימנסיה

העברית הראשונה!



לצערי, ואני מאוד כועס על כך, הרסו את הגימנסיה ובנו מעליה את כלבו שלום, אותו בניין רב קומות המתנוסס עד היום בדרום ת"א.

​

אבא היה נגר, עוד מימי הצאר הרוסי.



אמא חלתה בשחפת ובשנת 1929 כשהייתי בן 8, אימי נפטרה והיא קבורה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור

כשעל מצבתה חרוט השם שרה לייט.



לאחר שאימי ​נפתרה הביאו לארץ את דודה זינה, מצד אמא, והיא רק בת 16, כדי שתטפל בי ובאחיי.​

אני למדתי בבית ספר תלמוד תורה ותחכמוני עד גיל 14. הבית ספר היה ממוקם בין רחובות לילינבלום ואחד העם.

אחר כך הלכתי לעבוד. אני זוכר כילד שאבא עבד בסוף רחוב הרצל, נהגתי להביא לאבא אוכל, משם אספתי עצים סחבתי אותם הביתה

כדי לעשות כביסה בחצר. נהגו לשים דוד מים על אש של עצים, הרתיחו כביסה לבנה שטפו ותלו.



היינו כל שנה שנתיים, נוהגים להחליף את "דירתנו". בשפת המקום קראו לזה "מוחָרֶם".

התשלום לשכר הדירה היה בממוצע חצי לירה לחודש. בהמשך אבא עבד בהר טוב בירושלים והיה בא פעם בשבוע הביתה.



שמו של אבי כנגר, הלך לפני והוא בנה בשנת 29-30 את רחוב בלפור בת"א. אבא המשיך לעבוד בנגרות עד סוף ימיו, במרוצת השנים הוא

הפך אדם דתי, ואף שימש כשמש בבית הכנסת ברחוב תבור.



בגיל 14 כבר הייתי בדרכי לעזוב את הבית,אז, אבא התחתן בשנית עם רחל פינקלשטיין ונולדו להם שני ילדים הבן נתן והבת שרה.

גם זינה מצאה את מתתיהו ווינשל שעבד בבנק ישראל. היא עברה להתגורר בירושלים.

אחיי פוזרו איש איש לדרכו. אחי יהושוע ז"ל חי בשפייה והיה בצבא הבריגדא, ואחי אברהם גדל בבן שמן והתגייס

ל - (Raf (Royal Air Force.

הוא חיי היום בת"א והוא אבא של יובל דיסקין, שכיהן כראש השב"כ 2005-2011.



תל אביב הקטנה

אנחנו נמצאים בשכונת ברנר, שכונה של עולים חדשים שגרו בשכנות עם הערבים של יפו. הזמנים לפני כיבוש יפו מידי הערבים.

המשחק האהוב עלינו היה "מלחמת ילדים". ג'בלה היה הגבול בין יפו לת"א. שם הייתה מאפייה ערבית אליה הביאו כל תושבי השכונה את הצ'ולנט. הבאנו אותו למאפייה שיתבשל שם במשך הלילה. בשבת בסוף התפילה היו הילדים מביאים את החמין הביתה.



במעלה הרחוב שבו התגוררנו היה קיוסק, מוסד שהשתמר עד היום בשדרות של דרום ת"א.

כיוון שלא היו מקררים בבתים, נהגנו לקנות בקיוסק סודה קרה.



במשך השבוע , נהג להגיע ערבי עם העיזים של לרחוב. הוא חלב את העיזים במקום. הבאנו את החלב הביתה ומיד היינו מרתיחים אותו. 

המקרר היה "פיילה" (קערה גדולה)  שאליה היינו מכניסים בלוקים של קרח שאף אותם היו מוכרים ברחוב עם מתקן מיוחד נשאנו את הבלוקים או יותר נכון את מה שנותר מהם הביתה ולזה קראנו "המקרר".

​​

מים

לא בכל הבתים היו מים. על כן הייתה משאבת יד של ברזל מעל באר בשכונת מחנה יוסף.

ברחוב יצחק אלחנן גם ברוך אגדתי שלימים הוא נודע כאמרגן של תאטראות של ת"א הקטנה ובעיקר מארן העדלאידעות הידועות של

שנות ה 30-40 בת"א. גם אבא השתתף בעדלאידע, התחפש לנגר שם על עצמו שבבים של עץ ועליו היה כתוב "זה שכרו של נגר".



משכונת ברנר עברנו לשכונת שלוש וגרנו ברחוב פינס, בשכנות למשפחת שלוש, שקנתה אדמות בדרום ת"א

מה שנחשב היום לשכונת נווה צדק. הם נחשבו ל"אריסטוקרטיה", הסתכלו עלינו מלמעלה אבל אנחנו שהיינו האנדרדוג, 

צברנו את כוחנו בכך שההורים עשו הכל! כדי שהילדים ילמדט ויצברו השכלה.



בשנות ה-30 חל משבר כלכלי עולמי שלא פסח גם על הארץ, ורבים מעשירי הארץ עזבו אותה.
בשמי הארץ ראינו את הצפלנים הגרמניים...

​

​פרנסה

בעוד אנשים החלו לעזוב את הארץ אנחנו בשכונה שמענו את השיר "לא לא לא -לא נלך מפה!" היה ברור ומובן מאליו שהילדים לוקחים חלק בעול הפרנסה.



ד"ר אליהו שהיה בעל אורוות סוסים, העביר את האורוות למחנה יוסף. כלי התחבורה בתל אביב יפו היו כרכרות הסוסים-"דרושקס".

העגלון היה "ערבג'ני".כילד בן 10 בערך ניקינו את הסוסים וכצ'ופר אפשר לנו בעל האורווה לרכב לשפת הים כדי לרחוץ את הסוסים.

הערבים,נהגו להשליך אבנים על הסוסים והם החלו בדהירה אני זוכר שהייתי נאחז בצוואר הסוס ובעור שיני הייתי מגיע בחזרה.

​

בגיל 14 אבא שם אותי אצל "טופולנסקי " שיצר מריצות (טצ'קס) ומשאבות.

 

מול המפעל היה בית חרושת וגנר - גרמני שישב כאן עוד מימי הטורקים.

בזמן המלחמה הבריטים הפגיזו את וגנר מהים. אצל טופולנסקי הרווחתי 7.5 גרוש ביום.



כדי לסבר את האוזן חומוס,עלה גרוש וחצי.

אח"כ עבדתי ב"ארגז" על גבול יפו,שם בנו את האוטובוסים הראשונים לחברת "המעביר". שם התחשמלתי ועזבתי.



נכנסתי לעבוד במשרד נסיעות "יעקב הלל" ברחוב הרצל ליד הגימנסיה.

הייתי נער שליח,רכבתי על אופניים עד יפו להביא ניירת וכסף. כבר הרווחתי 2-3 לירות בחודש.

​

בשנת 34, הייתי נער שליח בתנובה שם הרווחתי 3 לירות ו...הייתי לוקח גלידה הביתה..

באותה עת קבלתי הודעה מההורים מצד אמא שאח ושתי אחיות של משפחת לייט, צריכים להגיע לארץ.

הסוכנות היהודית דרשה 2 לירות עבור כל אחד מהם. אני התנדבתי לתת לסוכנות את הכסף כדי שיוכלו לעלות,

3 חודשי משכורת תרמתי למשימה.



שתי האחיות חנה ושפרה ז"ל,התגוררות בגבעת חיים,ושמואל היה קבלן עצמאי ואף היה שותף ל"חוף השקט"

מקום רחצה נודע,בסמוך לבי"ח רמב"ם וחיל החיפאי.

 

 

בילויים

ברחוב בן יהודה, בסופו הסמוך לרחוב הירקון היה בית קולנוע שנקרא "מגדל-אור". בן יהודה היה בחציו חול ובחציו סללו כבר כביש,

עליו היו נוסעות כרכרות,עליהן היינו נוהגים להתיישב מאחור ולתפוס טרמפ...עד הירקון.



באלנבי היה קולנוע "מוגרבי" הכניסה אליו הייתה עם מדרגות משופעות והכיף היה לרדת אותם באופנים.



במוצאי השבת נהגנו להגיע ל"ויטמן" ברחוב אלנבי,מוסד קולינרי רב תהילה לגלידות וגזוז.

הבית האחרון שבו גרנו היה ברחוב יעבץ ליד בית דנציגר שהיה ברחוב גרוזנברג.

​

אגודת זבולון

לחלק זה בסיפור יש לשים דגש מיוחד, כי הוא עצב את דמותו של אריה ל 60 השנים הבאות.

"זובלון" הייתה אגודת שפורט ושיט על נהר הירקון. האגודה חינכה צעירים לקראת עלייתם על אניות הסוחר בים.



הייתי בן 15-16 כשנכנסתי לאגודה. הייתי שותף לבניית הצריף הראשון של זבולון אח"כ הוא נהרס ובמקומו בנו בית-ספר ימי.

כל שבת היו הפלגות מהירקון אל הים, ובאמצע השבוע היו שעורים עיונים ב"בית האדום" שלימים הפך לבית ההסתדרות.

בשנת 39 עליתי על אניית הסוחר "ארנון" וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הארץ כפי שזכרתי מילדותי.





הנערים הספנים / (נתן אלתרמן-משה וילנסקי)

"כי עוד הלב צעיר

ועוד הליל בהיר
ומה נחוץ ומה נחוץ כדי לשיר

רק אוניה בליל ומים
ושנים עשרים ושתיים
ואחת עם צמותיים הנקראת יעל
ומסע וגיל ופרך
ואחד חבר בדרך
זה אולי הכל בערך
וזאת שרים הספנים בליל"









































בפרק זה, אי אפשר שלא לחוש את תחושותיו של אריה שהיתה עליו "השגחה עליונה" שחלצה אותו כל פעם מחדש 

"בעור ושן" כדביור. "אולי זה לא רציונלי" אומר אריה, אבל זאת היתה הרגשתי.



פרק זה הוא אף הפרק המכונן לדבריו, לשישים השנים שיבואו לאחר מכן !



הים

על אנית "ארנון" - ארנון אנית משא שהייתה שייכת לחברת "פדרמן מרכוס וקסנו" - יהודי שישב במצרים.

הפלגנו על האנייה עד שפרצה מלחמת העולם השניה.

קו הנסיעה היה מחיפה ל"פורט-סעיד" משם לאלכסנדריה.



כיוון שהיתה לי הכשרה ימית ב"זבולון" - אגודת ספורט ימית, העלו אותי ועוד שני ישראלים על האניה.

תפקידי היה - deck boy נער ספון.



באחד ממסעותינו ערב מלחמת הכולם השניה, הגענו לפורט-סעיד בבוקר. קברניט האניה הודיע לנו שפרצה מלחמת העולם השניה והפסיקו

לנו את העבודה ללא התראה מוקדמת.  נתנו לנו כסף וכרטיסים כדי לחזור מפורט-סעיד לארץ. מיד צצו ועלו השאלות"מה עושים" ?

 היינו בני 18.5 לערך זרים במקום.



וכן לי כבר היה בראש הצדק הסוציאלי (אני עד היום סוציאליסט) וחשבתי לעצמי שדבר כזה לא יכול להיות !

אנחנו אזרחים פלסתינאים ויש לטפל בנו כפי שטופלו כל אנשי הצוות באניה.

החלטנו לנסוע לקונסול הבריטי שישב בפורט-סעיד, שטחנו לפניו את מצוקותינו. אני הייתי הדובר!

​

הקונסול הרים מיד טלפון לאחד מסוכניו שארגן לנו מלון ואוכל. זאת הייתה הסצנה הראשונה שלי בתור נער שגמרה לי תחושה של ניצחון.

הייתי חניך תנועת הנוער העובד שחינך כמובן לצדק סוציאלי, זה עיצב את האופי שלי עד היום.

חזרנו לת"א באותה תקופה ניהל את ​"זבולון"​ אינג'ניר עמנואל טובים. צלצלתי אליו, ציינתי שאני חופשי, ושאלתי אולי יש לו הצעת עבודה בשבילי והוא העלה אותי על "אוניית מרים".



לקח בערך שבוע לארגן את האוניה, שנמל היציאה שלה היה נמל חיפה. היא שטה עם דגל בריטי אבל על הארובה שלה היו מודפסים מגני דוד.

הפלגנו לקפריסין, שם ע"פ הוראת האדמירליטי צבענו את האוניה באפור. מקפריסין הפלגנו ל"ליברפול" עם פרי הדר JAFFA פרקנו את האוניה, והיינו בדרכנו ל"בילבאו". הימים היו ימי תום מלחמת האזרחים בספרד שנמשכה עד 1939.



מ"בילבאו" הפלגנו ל"דנגהם" ליד לונדון פרקנו את הבוקסיט-אי-רנור. הטענו גלגלי רכבת והיינו אמורים להפליג לאנטוורפן לקחת קרונות. ביציאה מנמל "ליבפול" בנהר "מרזי ריבר" ​התנגשה בנו משחתת בריטית HM-35. המשחתת עשתה לנו חור בצד השמאלי - באזור מספר שתיים של האוניה.

רצתי לכיוון החור עמדתי מאחור, הוצאתי את הראש ואז הבוסן של האוניה, עובד זר רומני, דחף אותי לאחור רגע לפני שהעוגן חתך, חתך נוסף באותו חלק עליו עמדתי באוניה... ניצלתי!!!

 

העלינו את האוניה על מבדוק ובגמר התיקונים נסענו שוב לאנטוורפן. מזג האוויר היה קשה, חודש דצמבר, 29- מעלות הנהר קפוא.

לכן נאלצנו לעמוד בסיביריה דוק מחוץ לנמל. ירדנו מהאוניה והלכנו לבקר במועדון "דרור" באנטוורפן שהיה מועדון של יהודים.

כזכור התקופה ימי חנוכה. השמועה שאוניה יהודית עומדת בנמל עברה מפה לאוזן. וכך,הגיעו לאוניה שלושה מבקרים: 

דבורה - שלימים הפכה אתי, איזי - אחיה ז"ל, ועוד חברה שנספתה בשואה.

כמובן שהמעשה "הנועז הזה" היה ללא ידיעת ההורים של דבורה, שלטענתה, הם היו מאוד כועסים לו ידעו.

התוודענו באוניה, שם היא סיפרה לי שבסוף חודש פברואר הם עולים עם אוניית "פטריה" לארץ והם ישוכנו ב"שפיה".

כיוון שאחי הצעיר יהושוע ז"ל אף הוא התגורר בשפיה ביקשתי מדבורה שתמסור ד"ש ליהושוע מאחיו אריה.



דבורה הייתה בת 14 כשהכרתי אותה. אי אפשר שלא לחזור לתחושת הגורל המלווה אותי, הנה ההכרות עם דבורה קרתה בגלל תאונת ההתנגשות. בעצם היינו אמורים לנוסע חודש לפני חנוכה אבל בגלל התאונה נסענו חודש אחרי חנוכה. וכאמור בחגיגות חנוכה במועדון, פגשתי את דבורה.



על הפרק המשותף בחיינו נקדיש פרק מיוחד בספר ובינתיים נחזור לאנטוורפן שעה 12 בצהריים זמן היציאה של האוניה לאחר התיקונים.

הייתי על הסיפון והלכתי לכיוון הירכתיים להעיר את הצוות. אני הולך על ה - plung way כשלפתע מגיח אווירון ושטוף אותנו עם מוכנת יריה. הוא עשה סיבוב נוסף, אבל אני הייתי כבר בירכתיים. החזקתי עצמי חזק על המדרגות והוא זרק פצצה שפעגה כמה מטרים מהירכתיים.

האוניה התרוממה למעלה מעוצמת ההדף, ונפלה.

מזל שהחזקתי את עצמי חזק. האוניה החלה לצלוף על המטוס דרך ה - glams של ההגה.



נסענו לאנגליה, עמדנו בטור של 300 אוניות. האנגלים עשו בלוקדה של אוניות, נקבע לנו להעלות את האוניה לתיקון בשעה 18:00, אני הולך

עם צלחת שעועית לכיוון חדר האוכל ואז אווירון גרמני מטיל פצצה על אוניה הולנדית חדשה. 

​

 

האלחוטאי של האוניה נהג לעשות "חדשות" בערב וסיפר שהגרמנים הודיעו שהטביעו חמש אוניות בריטיות ובינהם השם מרים.

האלחוטאי היה אנגלי Mr.Berkovich ציין שבעל הבית של האוניה ישמח לשמוע שאנחנו עדיין צפים...

רב המלחים של האוניה היה משה וואג'ים, הוא היה תימני בעל ניסיון רב והוא החליף את הבוסן הרומני (אותו בוסן שהציל אותי מתאונת העוגן) שירד באנטוורפן. איתו נסענו לארץ דרך מצריים. פרקנו את הקרונות ושאר הכבודה. נכנסנו לנמל חיפה ואז פגשתי את אבי

ויחד איתו נסענו לבקר את אחי יהושוע בשפיה שם פגשתי את דבורה שהייתה אחראית על התרנגולות.

זה היה בתחילת 1941 בחודש פברואר, אחי התגייס באותה תקופה.

​

שוב נפרדתי מהארץ, הבוסן משה וואג'ים חרד בארץ ואנחנו המשכנו לליברפול פרקנו פרי והיינו בדרכנו לבילבאו.

חווית השהייה בבילבאו הייתה קשה 'אללה אכבר' אנשים היו רעבים מחוסרי כל הם הגיעו לאוניה והתחננו לשאריות הזבל של האוניה כדי לאכול (הימים - ימי תום מלחמת האזרחים בספרד) באותו זמן האנגלים החליטו להטביע את האוניה. לקחו אותנו לליט בסקוטלנד ליד אדינבורו שם הורדנו את התותח של האוניה. "מרים" עבדה עדיין על פחם ותוואי הנסיעה שלה היה קצר אבל היה חשש שאם הים התיכון יסגר יהיה צורך לעשות סיבוב גדול דרך אפריקה ובכך כבר לא יכלה האוניה לעמוד לאחר תלאות הדרך.

הטביעו את האוניה בנמל בסט בצרפת. ישבנו באנגליה שבוע הצוות היה צריך לחזור לארץ בינהם עזרא רייכרלד שהחליף את

הבוסן משה ווג'אים, מיש רצה לחזור לארץ עלה על האוניה "הר ציון".

ואני? עליתי על האוניה ההולנדית Lake Heaven זאת אוניה שברחה מהולנד בשל הפלישה הגמרנית הם היו עם צוות חסר וזה

אפשר לי להצטרף לצוות האוניה.



השנה -41, המזרח התיכון עדיין פתוח אל נוצר כבר הצורך להכין את האניה להפלגה בזמן מלחמה.

הורידו אץ סירות ההצלה לבדיקה ותיקון. האניה עברה לצד המזרחי. בדרכי לאניה קניתי לי מזרון, שמתי אותו במקום ולבשתי 

בגדי עבודה ויצאתי לסיפון.



ראיתי שכל הצוות מנסה להרים את סירת ההצלחה זאת הייתה פרוצדורה גדולה! ישר הורו לי לקחת בחור הולנדי צעיר ויחד להוביל

את הסירה "וולגה וולגה" כלומר מסביב לרציף.

זאת הייתה אמורה להיות עבודה של שעתיים בערך. אבל לי לא היה בראש לעשות את זה כי זאת הייתה עבודת פרך ואני?...

כבר חושב על אלטרנטיבות אחרות למבצע.



ירדתי לסירה והכנתי לי משוט (למדתי לחתור עם משוט אחד עוד בימי "זבולון") הכנתי את הסירה עם החרטום לכיוון האניה.

כשהייתי בסוף ירד גם הבחור ההולנדי. ניתקתי את עצמי מהרציף.



המחצית הדרך לאניה, ראיתי את אנשי הצוות עומדים על הסיפון ומסתכלים עלי בהשתאות.

הנעתי את הסירה אל האניה, סובבתי אותה עם החרטום אל ה"הוק וו" וקשרתי, אחר כך סובבתי את החרטום השני, גם שם קשרתי להוק

ואנשי הצוות כבר היו מוכנים להרים אותה. לחתירה שלי קוראים - scualink.



עם הרמת הסירה לאניה עליתי אני עם החבל. זה מרגש אותי כל פעם מחדש כשאני נזכר בזה.

אז חשבתי לעצמי שאם נלסון... בכבודו ובעצמו היה עולה לאניה, לא היו מקבלים אותו כל-כך יפה כמו שקבלו אותי... למרות שקודם לכן

הם היו מאוד מסויגים מה"תוכניות שלי".

אני זוכר שהייתי מאוד חרוץ וידעתי לעשות דברים שמבוגרים ואף בעלי נסיון לא ידעו לעשות.



עם האניה הזאת נסענו לקנדה כשעל האניה מטען של בוקסיט לתעשיית הנייר.

בנסיעה הראשונה היינו ב bud herst זה היה שבת. מאחר ובאנגליה אי אפשר היה לקנות בגדי עבודה, בחרנו לקנות אותם בקנדה.

אתי ירדו כמה אנשי צוות הולנדי כי אני הייתי דובר אנגלית.

בין החנויות ראיתי חנות אטרקטיבית לעין. כשנכנסנו, כך מרחוק, העין שלי קולטת את ה"קופסה הכחולה" הקופסה של קרן קיימת לישראל.

הקופסה שנועדה לאסוף תרומות.



השעה הייתה מאוחרת , ובעצם בעל החנות היה אמור לסגור כבר. מיד התיצבו שוטרים בחנות, כדי להתריע על כך שהוא מוכר בניגוד לחוק.

אני שומע את השיחה ומיד הראש שלי מתחיל לעבוד... אני אומר לשוטר שאנחנו מהאניה  Lake Heaven באנו כבר קודם לקנות ועכשיו רקחזרנו לשללם ולקחת את הסחורה. בעל הבית הסתכל עלי כמי שנפל לו משמים...

הסברתי לו שאני פלשתינאי וקופסת קרן הקימת עוררה אצלי משהו בלב.

זה היה יום שישי,כאמור, והוא מיד הזמין אותי לארוחת שבת ואף ציין שיש לו שתי בנות...אבל אני, עם כל

הפיתויים שבדרך, חשבתי שאני רוצה לחזור לארץ-לדבורה! 



​למפלסי נתיבות / (אפרים תלמי-משה ביק) 

​

"למפלסי נתיבות בגלים סוערים

לגוברים על מיכשול בפנים נוהרים

לבזים לפחדים ולמי התהום

שלום, שלום, שלום"































ההפלגה שלי האחרונה, היתה ב 1/1/41. יצאנו מנמל new port מלאים עם פחם לכיוון בואנוס איירס - ארגנטינה.

שבוע נסענו בשיירה אח"כ סטינו ולקחנו מסלול לדרום אטלנטיק לבואנוס איירס. זאת היתה הפלגה בת 33 יום.



מטען הפחם היה מחרטום 1 עד 3. ספון הביניים, the tween dock, היה מלא לצרכי ההפלגה עצמה.

כלל שהתקרבנו לקו המשווה, היה חם כמו שרפה. היה צורך להוביל את הפחם כל יום רחוק יותר.

צוות הספון היה חייב לעזור לצוות המכונה בזמן מלחמה. אסור היה לשפוך לים את שאריות הפחם הלא שרוף,

שמא צוללות האויב יעלה על עקבות האניה ויטרפד אותה. לכן כל העבודה נעשתה בלילה בלי שהאניה תזוהה.



הגענו לבואנוס איירס. שם ראינו את ה-"grof spray" הגרמנית שהוטבעה. האניה נמלטה לנהר לה-פלטה,

האנגלים הצליחו להביאה לבואנוס איירס, ולהטביע אותה.



אני עוד הספקתי לראות חלק מהצוות הגרמני ברחוב (25 במאי) venty cinko do moro .

זה היה רחוב הברים, אנחנו הסתובבנו "ציווילי" לכן לא ידעו מי אנחנו. ב - b.a פרקנו את הפחם והטענו חיטה.

נסענו בנהר לה-רוזריו דרך לה-פלטה עד הנמל.



לאניה לא היו פרדג'ידרים, אבל היו בה חדרי קרח. היו ממלאים אותה בקרח שמחזיק שבועיים שלושה.

הטענו את האניה עם פרודוקטים וגם 3 חזירים...



יצאנו לים ומיד "קבלנו" גלים. החזירים חלו... נאלצנו לנסוע למעלה מ-30 יום לכיוון דקאר.

הצטרפנו ל con-way (שיירת אניות) סה"כ 84 אניות משא ואניות מלחמה.



מסביב מתנהלת מלחמה אמיתית ! הגרמנים זנבו בנו. הם התחבאו עם צוללות בים העמוק, השתיקו את הפלופלורים ,וכך,

ככל שהתקרבו צפונה יותר, הגרמנים היו פוגעים באניות שנאלצו להשאר מאחור.



בכל שיירה ישנה אניה "אדמירליטית" האחראית על השיירה. כך הוחלט שהיא תתן סמנים עם דגל לשאר האניות כדי שנדע מה עלינו לעשות.

הסימנים היו מפוענחים בעשר בלילה בדיוק. את ההוראה הפעם, לא הצילחו הגרמנים לפענח. בבוקר כל האניות הסתובבו 90 מעלות שמאלה

והגרמנים כמובן הופתעו, הם לא היו מוכנים לכך.



המשחתות הבריטיות זרקו פצצות עמוק בדיוק במקום שה con-way היה לפהי 5 דקות.

כך הם פוצצו את הצוללות הגרמניות בעומק הים.
אח"כ נהיה קצת שקט. אבל, כשנסענו קצת יותר צפונה, נכנסנו לטווח האווירונים והופצצנו כל הזמן.



מאחר שהיינו מיועדים לנמל - hall בים הצפוני ואי אפשר היה להיכנס דרך תעלת ל"מנאש" כי הגרמנים שלטו שם עם תותחים,

נסענו דרך צפון אנגליה ל penland port שם יש פנייה לים הצפוני.

ב - hall הייתה זאת מלחמה אמיתית!!! 

​

פרקנו את החיטה בנמל "הל" ובינתיים הגרמנים זרקו בנהר פצצות עומק שהאניות לא יוכלו לצאת.

מאחר שהשקיעה בחודש אפריל מאוחרות מאוד, והזריחה ב -4 בבוקר, הגרמנים יכלו להפציץ את העיר בלי שום בעיה.

ואכן, הגרמנים הרסו את העיר פגעו באניות כולל האניה שלנו. הם חזרו על ההפגזה שני לילות רצופים.



כמעט כל הצוות ישב במקלטים בחוף, אבל אני נותרתי על סיפון האניה, כסיפונאי יחיד.

יחד איתי נשאר רב החובל והמלצר שלו... רב המלחים בחדר המכונות היה זה שספק כל הזמן מים לסיפון. 

היה צורך שהמשאבות יעבדו במשך יומיים רצופים, כיוון שהגרמנים זרקו פצצות זרחן שהבעירו את האניה.



היה לנו באניה 400 טון חול שהיה מיועד להשקיע את האניה. השתמשנו בחול הזה לכסות את הפצצות, את ה-שרפנייל (נפולת זרחן).

מעט מאוד מאנשי הצוות הגיעו לראות מה קורה על הסיפון. מאידך אנחנו ירדנו לעזור לאזרחים. 

בזמןהזה נוטרלו פצצות המוקשים בנמל על-ידי הבריטים וכך יכלנו לצאת מנמל "הל".



הבריטים ,לדברי אריה, היו מומחים בנטרול פצצות!



היום התיכון היה סגור. לא יכולתי לחזור הביתה. ההולנדים אמרו שיש אניה ב"בלטימור" - "שטאד-משלאוז" והיא מיועדת להגיע סס

לים התיכון דרך דרום אפריקה  לתאלת סואץ.

אניה של 13,000 טון. זאת האניה הגדולה ביותר ששרתתי עליה.



נסענו דרומה לברזיל. כיציאה מנמל "פרננבוקו כסיפה" לקחנו "בונק" (כל מהשעולה על האניה כדי שהיא תניע)



ביציאה מהנמל הייתי על ההגה. במצפנים הישנים השתמשנו על זכוכית מגדלת (היום יש את הג'יירו) דרכה ראו את המספרים

גדולים יותר. ביציאה בשעות הבוקר קבלתי סנוור דרך הזכוכית, חטפתי כוויה בעין עד היום הצלקת, הנקודה השחורה ישנה אצלי...

במשך הנסיעה המצב של העין התדרדר ועל-כן הורידו אותי בנמל "דורבן" בצד המזרחי של דרום אפריקה (האוקיינוס ההודי)

לבית חולים של עיניים. הייתי חודש בחדר חושך, ואז הוחזרתי כאיש צוות לאניה "טריאנוס".

זאת הייתה אניה קטנה 2500 טון כך שיצאתי מהשליטה הבריטית ומעתה הייתי שייך לצי ההולנדי.



ב"דורבן" עלינו על אניה צרפתית "שנטלי" זאת היתה troop ship אנית חיילים מסומליה.

נסענו כמעט חודש לכיוון סואץ. שם, עליתי לאניה "טריאנוס" הכל בידיעת האדמריליטי ההולנדי.



הייתי מבסוט מזה כי האניה נסעה בים התיכון, מצרים, לוב ולכן יכולתי לקפוץ לבית.

באלכסנדריה פגשתי את אחי, שנפצע בגב ב - "R.A.F" כי באניה שלנו עשו עישון נגד מקקים, וכך יכולתי לפגוש את אחי אברהם, בבית מלון.

​

 

הנסיעות ל"טוברוק"

כל הנסיעות היו בשיירה של 3 אניות: הולנדיות, נורווגיות ולפעמים ישראליות.

המטרה הייתה להביא תחמושת אל טוברוק. באניות היו אניות תחמושות והספקה. כך עשינו עד שהגרמנים נכנסו שוב לטוברוק.

לפני ה"פוש" האחרון, נסענו להבריח חיילים מטוברוק כאשר טוברוק הייתה מוקפת בגרמנים. (השנה 1942)

כשאני אומר ה"פוש" האחרון, אני מתכוון לכך שמונטגומרי החל כבר להדוף בגרמנים, והם החלו לסגת.

חשבנו שנצא לעוד נסיעה, אבל האניה היתה במצב התפרקות, בלתי כשירה להפלגה.



בכל זאת קיבלנו מהאדמירליטי הוראה להמשיך ל"בנגאזי". במסע שלקח 3 ימים הגענו לבנגאזי באור יום.

זרקנו עוגן, ואז שמענו מכיוון דרום מגיח אווירון גרמני. ברחנו לים.

המטוס זרק פצצות בחוף, בים והשלישית 5 סנטימטר לידנו. האניה טבעה כך, שהסיפון העליון היה חופשי מהמים.

​

כבר התחיל להחשיך, כשלפתע ראינו מהחוף סירת אדמירליטי, בריטי עם מדים שואל את הקפטן האם הוא יעול להעלות קיטור על הסיפון?

ואני חושב איך אפשר להעלות קיטור? הרי האניה טבעה?

​

למחרת הביאו גוררת גדולה, היא נתנה לנו קיטור, והתחילו לרוקן  את האניה מה"סחורה".

האניה הייתה מלאה בג'ריקן עם דלק לטנקים ומוקשי אדמה. זה היה בנובמבר ואת הכריסטמס העברנו שם.

​

צוללנים סתמו בארגזי חול בטון את החורים וכך הציפו את האניה, רוקנו אותה מהמים, החזרנו אותה לאלכסנדריה למבדוק.

​

מבחינתי האניה גמרה את הקרירה שלה ואני החלטתי לחזור הביתה לתל-אביב.

​

אחרי התארגנות קצרה, נסעתי לחיפה ועליתי על כמה וכמה אניות:

• אנית בית-חולים שהבריטים ייעדו אתה לזה.
• אניה איטלקית "רוביקון מרונה" ששוחררה מידי הגרמנים כבר באותו זמן

אנית משא גדולה 13,000 טון. עליה עליה הפלגנו מ"אלכסנדריה" לטריפולי (לוב הייתה אז, קולוניה איטלקית) העמיסו על האניה טונות של נשק איטלקי כדי לזרוק בים, זה היה תפקידנו. על האניה היו ישראלים שהיו ממונים על זריקת הנשק, ואנחנו, אנשי הצוות חזרנו לטריפולי בדרך לנאפולי. שם הסתננו לאניה מספר איטלקים שרצו להגיע לנאפולי.
 

מי שרצה לחזור לארץ, חיכה בסורנטו. אני פניתי לקונסול ההולנדי מיד שלחו אותי מסורנטו לבארי, לצד האדרריאטי.

עליתי על אניה הולנדית קטנה Family boat משם נסענו לליברפול על קו ליבפול-דבלין, הלוך חזור עד סוף המלחמה!



עם תום המלחמה ערכו בליבפול party ענק. משם כתבתי להולנדים שאני רוצה לחזור לים התיכון (כי הגריבלטר היה כבר חופשי).

חזרתי לארץ עם אנית נוסעים גדולה "קפטן קסל". השנה הייתה 1945.



​הבתים שנגמרו ליד הים / (אהוד מנור-נורית הירש)

​

"הלילה שלח אצבעות קרות
אל הבתים שנגמרו ליד הים
הלילה ליטף בשפתיים לחות
את החוף שנרדם לו מן הסתם.

​

ואני זוכר אותך​
שעות שחיכיתי עד בוש,​
עת השמש שקעה לא רחוק מחדרך,​
לבין המרזב והברוש."

 

























​



1945 - חזרתי לארץ. דבורה הייתה מגויסת! אני הייתי לבד. עשיתי לי חדר... (בזמן הראיון דבורה מטילה ספק בהגדרה המושג חדר...)

בבית זבולון שעל הירקון. מאר שלא הייתה לי עבודה, החליטה קבוצה של "זבולונים" ליצור קבוצה-קואופרטיב "נהר ים בירקון".

בנינו סירות, בית קפה שט על הירקון. השקעתי הרבה עבודה וכסף על חלום "נהר הים".



בעצם הגעתי לארץ בלי אף פרוטה. הנוהג היה לבזבז את הכסף כי המציאות הייתה שאניות טבעו בלי סוף במהלך מסעותינו, אז לפחות

שנעשה חיים... האשה השנייה של אבא, ראתה שהכסף ברח מתחת לאצבעות... למרות שבעקבות בקורי בבית היא הבינה שהרווחתי הרבה כסף.

היא שלחה לי מכתב שאבא זקוק לכסף ובקשה שאשלח לו. עשיתי הפקדה של 25 ליש"ט ל-10 חודשים, ושלחתי.



כשחזרתי אחרי המלחמה, נאמר לי שקנו לי מגרש מעבר הירקון "והנה הקושן שלך"...



עבדתי גם בנמל ת"א התמחיתי בעבודות חבל, וכשהייתה הזדמנות עבדתי בהטענת תפוזים, זה היא אקסטרה כסף.

מרגע שהתחלתי לעבוד לא החסרתי יום מהעבודה.



דבורה ואני היינו בקשר מכתבים. דבורה הייתה במצרים בצבא הבריטי, שקרתה שם בתור אחות בחדר המרפאה- בחורה

מהבריגדה היהודית בשנת 45.



לימים נודע לי שהיא נמצאת בירושלים, ונסעתי לחפש אותה עם קרוב משפחה שעבד בסוכנות שידע שדבורה לומדת בבי"ח של המסיון.

הייתי בא באופן קבוע עם כסף... (מה שחסר לדבורה באותה עת..) לירושלים, הכרתי לה את משפחתי והם קיבלו אותה מאוד יפה, כבת משפחה.



לי זה היה ברור שאני מתחנתן אתה, לדבורה זה לא היה ברור... הייי נוסע לירושלים עם רכבת. לחיילים היה "פירס פריוריטי" בצבא הבריטי.

הייתה לי תעודת ימאי לכן הייתהל י אשרת חוץ לכל הנמלים במזה"ת.



דבורה סיימה את הצבא, הפעם נפגשנו בת"א, החיים נכנסו לרוטינה. המטרה הייתה לחפש מגורים,

פרנסה בנמל ת"א ובקואופרטיב "נהר-ים".



אח של דבורה ז"ל עבד ברסקו וכך בהזדמנות ובשכנוע הצלחנו לקבל תמורת החדר שלנו 100 לירות ועוד 100 לירות היה לנו,

כך נכנסו לדירת רסקו בקרית-אונו. שום דבר לא הלך קל. עבדתי קשה. לא היה ליל יום חופש! כל חצי גרוש שמנו בצד,

הכל נרשם: כמה נכנס וכמה יצא, כך התנהל משק הבית.